<h1>שו"ת הרשב"א החדשות מכת"י סימן קמ"ז</h1>
<h2>דף יא:</h2>
ומכל מקום בפירוש אמרתי לך דדגון גוי ממש אפילו בשל עצמו אינו דברי הכל, דהוא ניהו דאתי במחלוקת שנויה במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ו ע"ב]. ואדרבה במירוח גוי בשל ישראל כולי עלמא מודו דאינו פוטר, דמירוח גוי כמירוח הקדש, מה התם בשל הקדש ממש שהקדישה ישראל ומירחה גזבר אף מירוח גוי כן. ובהדיא אמרו שם בפרק ר' ישמעאל, מירוח גוי תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל ישראל על של כותיים ומשל כותיים על של גוים ומשל כל על של כל דברי ר' מאיר ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אומרין תורמין משל ישראל על של ישראל משל גוים על של כותיים ומשל כותיים על של גוים אבל לא משל ישראל על של גוים ושל כותיים ולא משל גוים ושל כותים על של ישראל, אלמא דיגון גוי בשל עצמו תנאי היא, ולא כמו שאתה סבור דלכולי עלמא פטור. וזו היא שרמזתי לך בתשובתי הראשונה ואמרתי דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון היא בפרק ר' ישמעאל, וגר שנתגייר יגיד דבר. ועתה חזרת וכתבת כי לא על דיגון גוי אמרת אלא בדגן גוי, כאלו דבר ברור בדגן גוי שהוא פטור לכולי עלמא.
עוד חדשת עתה בשניה, דמירוח גוי בשל ישראל פוטר ואפילו לאחר גזירת בעלי כיסין [מנחות ס"ז ע"א], מההיא דאמרינן בפרק קמא דבכורות [י"א ע"ב] אמר ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו, ואמרינן עלה דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי אלא דמרחינהו ישראל מרשות גוי, ואמרת דכיון דמירוח ישראל מחייב בשל גוי, ומירוח הגוי פוטר המחוייב, אף מירוח גוי פוטר בשל ישראל. ואינה, דמירוח ישראל בשל גוי היינו טעמא, משום דקסבר דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, וכשיש שם דגון ישראל נתחייב במעשר. ומכל מקום כשמירחן גוי, כיון דדגנו של גוי ממש הוא דאין לו קנין להפקיע אמרו, אבל מכל מקום שלו ממש הוא, וכיון דתבואתו של גוי היא וליכא דגון ישראל אלא דיגונו של גוי, פטור לרבי יוסי ורבי שמעון, דדרשי דגנך למעוטי של גוי, וקיימא לן כותיהו. ותדע לך, דהא אפילו בתבואתו של ישראל ממש אי לאו גזרת בעלי כיסין כשלקחה גוי ומרחה פטור. אבל תבואתו של ישראל ממש אם מרחה גוי אינו פוטר, דדיגונו של גוי בשל ישראל אינו כלום.
ועוד דלכאורה טפי איכא גזרת בעלי כיסין במירוח גוי בשל ישראל, ממוכר תבואתו לגוי וחוזר ולוקחה ממנו, והיכי איפשר למימר דלא גזרינן בה כדגזרינן במוכרה לגוי וחוזר ולוקחה. והכא ליכא למימר זילא ביה מילתא כדאמרינן [מנחות ס"ד ע"ב] במכניסה במוץ שלה ומכניסה דרך גגות וקרפיפות, דהתם איכא פרהסיא טפי וזילא ביה מילתא, אבל במירוח לבד ליכא פרהסיא כולי האי, אלא בציר ממוכרה לגוי וחוזר ולוקחה לאחר מירוח. עוד הבאתי לך ראיה בתשובתי הראשונה, מיהא דגרסינן בירושלמי בפרק שלישי דמסכת חלה [ה"ד] כמה דרבנין אמרין גלגול פוטר ברשות גוי ואין מירוח פוטר ברשות גוי. וכתבת עתה, דרשות זה מעשה, לא שהוא של גוי אלא שהגוי מדגנו וממרחו, דאי של גוי ליכא מאן דפליג, ע"כ לשונך. ועתה ראה כמה ערב לחם הניצוח, היש לך לומר ברשות הקדש מעשה הקדש, אלא בשלו, והיאך אתה אומר ברשות גוי שאנו משוין לו שאינו בשלו אלא מעשה לבדו. ועוד היסבול הלשון שיאמר בשום מקום ברשות זה מעשה, ואין לשון רשות סובל אלא רשותו, כלומר במקום שהוא שלו או ברשותו במצותו, אבל רשותו שהוא מעשהו, זאת לא מצאתי. וגר שנתגייר והיתה לו עיסה [חלה פ"ג מ"ו] מי נימא בשל ישראל, למה תאמר ושומע אין לך בזאת.
ואני כבר הבאתי כמה ראיות שבדיגון גוי בשלו נחלקו ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון, ואתה חוזר ושונה בשל גוי ליכא מאן דפליג. וקשה מזאת שלא השגחת על עיקר דברי רבנן היכן הן אמורין, כי שם היה מתגלה לך אם אמרו ברשות זה מעשה או ברשות בשלו, והיא בריתא דתניא בפרק ר' ישמעאל [מנחות ס"ז ע"א], חלת גוי בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור וחלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת, ואמרינן עלה [הא תרומתו] בארץ מדמעת, ותרומתו וחלתו אית לך למימר בתרומת ישראל וחלת ישראל במירוח וגלגול דגוי, ומי קרינן לה חלת גוי ותרומת גוי. ואידך דקתני גוי שהפריש פטר חמור וחלה מודיעין אותו שהוא פטור וחלתו נאכלת לזרים ופטר חמורו גוזזו ועובד בו, מי איכא למימר בשל ישראל, ומה עסקו של גוי בפטר חמורו של ישראל ומה מעשהו בו שיפטרנו, אין אלו אלא דברי תמה. ועוד דאמרינן בריש פרק האיש מקדש [קידושין מ"א ע"ב] ובשלהי פרק המביא תנין [גיטין כ"ג ע"ב], נכרי איתיה בתרומה דנפשיה דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה, ופירש רש"י ז"ל, דקסבר אין קנין לגוי להפקיע, ומירוח הגוי אינו פוטר דדגנך דגנך כתיב ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, וכדאיתא התם בפרק ר' ישמעאל אליבא דר' מאיר ור' יהודה. גם מה שהבאתי ראיה מההיא דהמלאי של ישראל ופועלי גוים [תוספתא חלה פ"א ה"ב], מפורשת בלי שום ספק, ואיני רואה לשוב ולכתוב עליה מרוב פשיטותה, אלא שהמחלוקת ערבה לבעליה, וכותלי בית המדרש יוכיחו וכפיס מעץ של תלמידי חכמים יעננה, ומה אועיל כי ארבה כחול ראיות למי שמעלים עינו לראות בהן, והאמת לא יעדר מפני חולקיו.
